ידידיה, עברה שנה מאז ונראה כאילו עבר די זמן כדי לעכל את גודל האובדן. אבל אולי שנה לא מספיקה. כי אנחנו שבמשך שנה נותרנו יתומים מחבר, רע ואח לנשק לא יכולים לשכוח. כי בכל יום חם של קייץ ובכל לילה קר של חורף הכאב איננו מרפה, הוא רק משנה צורה. ופתאום נזכרים בעוד רגע, בעוד שיחה, עוד מבט, כמו פאזל שמסרב להרכיב את עצמו. כל מי שבא לכאן מכיר אותך, אבל אף אחד לא מכיר את ידידיה שלנו, ידידיה החובש שלנו, הנשמה הטובה של הפלוגה. כי הכירות כזו שמורה רק לנו.
אני זוכר שבסוף האימון המתקדם זכית לתואר "חייל למופת" ואיך קראנו לך בצחוק "ידידיה למופת". מי היה מאמין שרק כמה חודשים לאחר מכן נגיד את זה בכאב. כי היום, גם היום אתה המופת של כולנו, מופת לכולנו.
אני זוכר את המוצב לאחר שנפלת, כשישבנו בערב שבת הראשון בלעדיך ומישהו מהצד שאל בשקט: "מי יקדש עכשיו?", ואיך קווינו באופן לא הגיוני שפתאום תחזור עם החיוך האופייני כל כך שהיה לך תמיד על הפנים ותזרוק איזו הערה צינית ותצחיק את כולם עם ההומור שהיה מיוחד רק לך ואז פתאום יהיה בסדר כאילו כלום לא קרה. ואת התקווה הזאת אנחנו נושאים בלבנו עד היום בכל יום.
משפחת גפן:
אין באפשרותנו להיות שותפים לצער ולכאב שלכם, לתחום הזה, ששמור לצערנו רק לשלוש אחיות, אח וזוג הורים.
אך בפלוגה שלנו יש הרבה אנשים מסוגים רבים, ואצל כל אחד, איש איש בדרכו יש לכם פינה חמה בלב, תמיד.
נלווה אתכם בכאבכם לנצח ולעולם לא נשכח, אנחנו יודעים כמה אתם חזקים, אוהבים אותכם וכואבים איתכם.
ולסיום ידידיה, היכן שאתה נמצא, אנחנו מקווים שטוב לך ושדואגים לך כמו שצריך, כי אתה ראוי לדאגה שכזו.
מתגעגעים כל רגע בכל דקה ואוהבים אותך לנצח
החברים מהרובאית