לפני שנתיים ימים, באחד מימי השבעה, בקשה אחת מחברותי, "ספרי לנו על ידידיה" ואני נבהלתי מגודל המשימה.
איך אפשר לספר עליך, ידידיה, לתאר דמות כה חיה ומורכבת בכמה משפטים, לפני שתפקע סבלנותם של השומעים, במה להתחיל?
ואיך אני יכולה לספר עליך? דְבַרי היטל חיוור של דמות כה רבת פנים וגוונים.
שנתיים חלפו ואני ניצבת בפני אותה שאלה- מה לספר עליך?
כשאבא ואמא חזרו איתך מסיום קורס החובשים, הם סיפרו על "שבועת החובש" שנשבעים החובשים הטריים יחד בטקס- "להקריב, להציל…" ואנחנו שאלנו אם נשבעת. צחקת ואמרת שכמובן שלא.
אולי מזה כדאי להתחיל- מזה שלא נזקקת לדיבורים, לשבועת ולהצהרות, להפך, התרחקת מהמילים הגדולות, מאור הזרקורים, לא צריך להשבע כדי לחלץ פצועים תחת אש, מספיק להיות ידידיה.
כי חלק מלהיות ידידיה זה לעשות את מה שצריך פשוט כי זה מה שצריך. ועדיף בשקט.
אפילו הענווה שלך היתה בכזו ענווה…
תואר "המופת הפלוגתי" שזכית לו ב"סוף המסלול" ולא נודע לנו עליו עד לאחר נפילתך.
דאגה ואכפתיות מכוסים היטב בכסוי אדיש לכאורה.
פנקס ובו רשימה של מתנות שרצית לקנות למשפחה ולחברים…
אולי לספר על היושר הבלתי מתפשר, הסלידה מכל עוול, ההגנה על מי שלא נשמע קולו, ויחד עם זאת- הקשבה בלתי מסויגת גם למי שלא חושב כמוך.
על הכעס שלך על השתמטות בכל מסווה שהוא- גם "הסדר" וג'ובניקיות, ויחד עם זאת קשרי חברות עם ה"בנישים" בפלוגה.
ההפרדה שעשית בין "דת" ל"דתיים", הפתיחות לכל אדם ודעה באשר הם.
החכמה, היכולת להסתכל מלמעלה וקדימה על מה שקורה למטה ועכשיו, שבאה לידי בטוי בַּכל- במשחקי רומיקוב ושחמט ששיחקנו בשבתות, בשיחות עם חברים וחניכים, בתכנון העתיד- כל כך הרבה תכניות לעתיד….
וכל העומק הזה תחת מעטה קליל, צחקן. מוזיקה מכל הסוגים רועמת בבית מהרגע שנכנסת. בילויים, סרטים, המוני חברים.
תגובות קצרות ושנונות שמצחיקות אבל משאירות את הפה קצת פתוח "למה בדיוק הוא התכוון?"
בכלל, אהבת להפתיע, אם זה לשלוח פרחים לכבוד השנה החדשה או סתם להגיע לחתונה של דניאלה בדיוק בתחילת החופה, אחרי שהסברנו לכולם שלא קיבלת שחרור מהצבא, מגולח, על אזרחי, עם חיוך קטן בזוית הפה- שוב סידרת אותנו.
ולא דיברתי עוד על כלום, על המקוריות, הבטחון שהשרית סביבך, על ההומור המיוחד….
שנתיים חלפו, לפעמים נדמה כי אני מתחילה לתפוס את גודל חסרונך.
החברים הרבים שהותרת, מכל הקצוות והדעות, באים ומעלים זכרונות. את הסיפורים המצטברים אני מצרפת, חלק- חלק, לזכרונותי שלי שלפעמים כבר קצת מתעמעמים.
דמותך מוארת מכיוונים שהיו, לעיניי, מעט אפלוליים.
ידעת שאפשר ללמוד כל כך הרבה גם ממי שכבר לא רואים?
ידידיה, אף פעם לא אמרתי לך, הלוואי והרגשת בעצמך, אני גאה וכל-כך שמחה להיות אחותך.