אני אתחיל את דברי בזה שקשה לי לדבר, מאוד קשה.
אף פעם לא הרגשתי כל-כך שהמילים חסרות ובוגדניות.
אני זוכרת אותך ידידיה חוזר מטיול באירופה, וכתשובה לשאלה "נו, איך היה?",
אתה עונה עם חיוך, נהנה מהבדיחה: "אין לי מילים" וכך סיימת את הסיפור.
גם לנו אין מילים.
ובכל זאת… עד עכשיו, להבדיל, היה לי התפקיד והזכות בכל אירוע משפחתי להיות ממונה על שיר קטן שכותבים, ובו מזכירים את מעשי הקונדס, ההרפתקאות על האחיינים, כדי לשמח את כולם.
כך דקלמנו לך שיר, ידידיה, זה לא היה מזמן, בבר- מצווה שלך, וכך קיווינו שנמשיך לעשות בחתונה ובעוד אירועים אחרים.
והנה נקטפת בטרם עת ונשבר החלום.
אני עומדת כאן, מצב סוריאליסטי, שלמרות שהוא נמשך שנה, לא נתפס במוחינו.
במקום לחיות עם בן-אדם דינמי ואמיתי, אנחנו מעלים זכרונות, מעבירים תמונות, מספרים סיפורים.
העלת הזכרונות נותנת כביכול המשך קיום למי שאהבנו, אבל גם מקפיאה את האדם:
מעכשיו, אתה רק תהיה מה שנזכור ממך ומה שנספר עליך!
ומה באמת נספר?
חבריך באו כל אחד וכמו במשחק הרכבה ענק, כל אחד הביא את האבן שלו.
מה אני אוסיף?
-את החיוך השובב, חצי ציני אבל חצי תמים גם…
-את בקבוק היין שהיינו מדי פעם מקבלים לכבוד חג מאיזה ביקור חטוף…
-את החידות המתמטיות שאהבת לפתור כדי שהמוח שלך לא יתחלד חלילה בצבא.
-את הנגינה באורגן בביקור האחרון אצלנו, אבל אגב, הבטחת למאיר שתחזור ללמד אותו עוד דברים, ולא חזרת…
מה יותר אמיתי ואת מה צריך להזכיר?
-שאהבת להסתודד עם בני הדודים הקטנים כי אתם מאוד חברים טובים ?
-או שדברת מאוד מהר, קצת מתוך ענווה: שלא נשים לב אילך יותר מדי, לא "לתפוס" זמן או אולי בגלל שהמוח פועל יותר מהר מהלשון וזאת לא מצליחה להשיג את הקצב.
-ולמרות זאת, הרוגע שלך.
-אולי זיכרונות מהעבר היותר רחוק הם יותר אמיתיים ושורשיים, אפילו אם הם יותר קטנותיים:
ילד קטן שרב, חצי בוכה חצי צוחק, עם כיפה חצי נופלת על הראש,
פרצוף מלא בוץ כשחוזרים מהגינה הציבורית עם חיוך של ניצחון ואושר
אולי זה לא בוץ, אולי זה ממרח שוקולד, אולי שניהם.
כל זה היה עד לפני שנה.
*פסח אז הגיע, אבל לעוגיות שאהבת היה אז טעם מר נורא.
אגב, היית רגיל לגמור לבד חצי קופסה, חוצפה!
זיכרונות מצחיקים, וזיכרונות כואבים. הכל ערבוביה.
*כבר הגיע החופש הגדול. מצאנו גלויה ממך מאיטליה: "ד"ש לכולכם", ולא נוכל לשלוח לך תשובה בחזרה.
*הקיץ נגמר. הוצאנו את הקישוטים לסוכה.
הנה כרטיס ברכה לשנת תש"ס מהכתב שלך:" כתיבה וחתימה טובה לשנה הבאה"
חתום: ידידיה. רק אתה לא נחתמת, ידידיה.
*נסגר המעגל, עברה שנה.
כשנכנס אדר מרבים בשמחה.
כמו שהיית צנוע, כך ההורים, האח, והאחיות שלך.
לא רוצים להפריע.
מרגישים מבוכה, כמעט מתנצלים.
עדיף להתמודד לבד, לא להפריע לאף אחד.
אבל כשאדם מסתלק, מתבטלות התכונות האמיתיות שלו: הענווה, הסובלנות, האהבה לכל אחד, היכולת לקבל כל אחד איך שהוא, הרצון לעשות את מה שצריך לעשות, בחכמה, בלי רעש, בשקט, בלי שזה יראה, להיות רציני בלי לחשוב את עצמך.
בטח אתה משקיף מלמעלה וחושב: "יאלה מספיק חבר'ה, מה זה פה" …
אולי עדיף לשתוק.
המעשים ימשיכו לקיים את זיכרונך.