לידידיה!
הגעת מאוחר בלילה , כולנו כבר ישנו.
בבוקר התעוררנו ושאלנו מי אלה החברה החדשים שהגיעו.
אלו היו ידידיה ומשה . שני החובשים הטריים שרק סיימו קורס חובשים והנה הם הגיעו אלינו למחלקה.
בזמן שהכרתי אותך עזרת לי בהרבה מאד דברים, שיפצרת לי כל מיני דברים שאותם כבר למדת בזמן הרב שהיית כבר בצבא לפנינו.
אך מכל, הדבר שהכי זכור לי ממך הוא שעזרת לי במסע הכומתה.
באותו יום העמיסו עלי ג'ריקן. בהתחלה עוד הסתדרתי קצת, אבל אז שהמשכנו ללכת וללכת כבר אמרתי לעצמי די, אני לא יכול יותר, חשבתי שאני נופל.
אבל אז הגעת ידידיה, אני לא יודע מאיפה, נתת לי יד- הלכנו יד ביד כשאתה מקדימה מושך אותי, ואני בקושי מאחור סוחב את עצמי.
הערצתי אותך, איך אתה סוחב את עצמך, הרי אתה חובש וגם לך יש הרבה מה לסחוב (אפוד חובש גם מאוד כבד יחסית לשאר החיילים), ועוד סוחב אותי איתך.
באותו הזמן חשבתי שאם אתה עוזב אותי ואפילו לרגע אני נופל, אבל זה לא קרה כי בזכותך המשכתי והגעתי, כמוך וכמו כולם לקו הסיום.
הייתי אסיר תודה לך שעזרת לי ומשכת אותי כל הדרך הקשה והארוכה הזו (כ-50 ק"מ). אני יכול להבטיח לך ידידיה שלעולם לא אשכח זאת!
מאז אותו יום התקרבנו יותר, היינו חברים טובים, היינו מדברים על הרבה דברים, על מה רצית לעשות בעתיד ומה קורה איתך באותו הזמן.
אפילו באחת הרגילות באתי לפגוש אותך בירושלים הרחוקה לי, אני גר במרכז ובשבילי ליסוע לירושלים זו דרך ארוכה.
אני זוכר את הפעם האחרונה שראיתי אותך. אני ישבתי במועדון, ראיתי טלויזיה. היינו קשורים כבר לפלוגות אחרות, ולא נפגשנו הרבה זמן. הגעת מאוחר בלילה והיית מאוד להוט לצאת הביתה אחרי שירדת סוף סוף מכרכום, אז כך יצא שלא דיברנו כמעט אמרנו שלום והמשכת…
שלך לתמיד אסף דוידי.