מכתב שאבא קרא באושוויץ במסגרת משלחת "עדים במדים":
ב"ה
לדוד יעקב שלום
נכון, אתה לא מכיר אותי אך היית חלק משמעותי ברקע ילדותי, האח הגדול שנרצח "שם", מושא געגועי אימי.
מזמן, דוד יעקב, אני רוצה לכתוב אליך אך לא השארת עקבות: לכן אני שולחת לך מכתב זה לכתובתך האחרונה:
"אושוויץ –בירקנאו
פולין
הפלנטה הזאת"
עלי לבקש ממך סליחה דוד יעקב, והדבר מעיק עלי זה זמן רב.
סליחה? אתה מתפלא, הרי אנחנו לא הכרנו.
אז מעשה שהיה כך היה:
בסוף הריוני הראשון הגיעה דודתי שרה, אחותך, במיוחד לארץ ובפיה בקשה:
"אם או כשיולד לך בן, אנא תקראי לו יעקב על שם אחי".
ואני מיד הגבתי: בלתי אפשרי הדבר, שם אבי הוא יהודה יעקב ולא נהוג אצלנו לקרוא לבן על שם הסב ועודו בחיים!
סליחה על תשובתי המהירה מדי, דוד יעקב. נכון, לא כך המנהג, אבל אולי זאת לא היתה הסיבה היחידה.
איך יכולתי לקרוא לבן שלי על שמך, אתה שנרצחת בגלל היותך יהודי ועודך כה צעיר. אתה, שניסית לשמור בתופת ההיא על אמונתך ועל צלם אנוש, כפי שסופר לאימי על ידי מי שחזר "משם". שמא הגורל מדבק?
לכן כשנולד לנו בן, שנתיים לאחר מכן, קראנו לו ידידיה. אולי הקדוש ברוך הוא מטיב לשמור על ידידיו?!
אך הקדוש ברוך הוא צוחק ממאמצינו הנלעגים לשלוט על גורלנו.
או אולי גם הוא רוצה את ידידיו קרוב אליו?
אז דוד יעקב, רציתי לספר לך: זה לא עזר! ידידיה נהרג והוא בן עשרים, כמעט גילך הנצחי.
וברצוני לספר לך קצת עליו.
ידידיה חלם ללמוד רפואה ולהקל על סבלם של אנשים. כמוך, דוד יעקב, שלימודי הרפואה שלך נקטעו באמצע.
בשירותו הצבאי בחר ידידיה כבר בהתחלה לשרת כחובש, פק"ל מחייה על פי הגדרתו. שוב כמוך, דוד יעקב, חובש בגיהנם ההוא.
תגיד לי דוד יעקב, מה חשבת אז כשניסית להושיט עזרה כנגד כל הסיכויים ובסיכון חייך אתה?
האם חשבת גם על המשפחה שהשארת? האם היית שורד לו נהגת אחרת?
ואתה ידידיה, מה חשבת כשרצת קדימה, מטפל בפצועים, עשרות פצמ"רים מתעופפים מסביבך וכולם מנסים לברוח לכיוון השני. האם חשבת עלינו? האם היית חוזר לו נהגת אחרת?
הידעת דוד יעקב, כמה אמא כעסה עליך שלא שמרת על עצמך וכמה הצטערה עד יומה האחרון שלא הצליחה לשמור עליך. היא, אחותך הקטנה! רק כמה ימים לפני מותה הפתאומי הזכירה זאת ומיררה בבכי.
הידעת ידידיה כמה כעסתי עליך? כן! איך יכלת לרוץ ככה, כנגד הזרם, תחת ההפגזה הכבדה. וכמה צר לי על שאני, אמא שלך, לא הצלחתי לשמור עליך ובקושי הספקת לחיות!
ואולי זאת הסיבה שאמא שלי כה אהבה אותך ידידיה. "שלא ישתנה אף פעם" איחלה לי. אל תדאגי אמא, הוא לא הספיק.
אבל מה אנו ומה חיינו, אולי רק עבור רגעים אלו זכינו להיות איתכם עשרים שנה?
רציתי גם לספר לך, דוד יעקב, שהיום יש לנו מדינה. כן, מדינה! עם בתי ספר ובתי חולים, גנבים ורוצחים, בתי סוהר ועורכי דין, ממש כמו כל העמים!
מדינה שנקנתה בדמך הקדוש ובדם מיליוני יהודים מעונים בני עמי.
אבל, האמת, גם היום לא בדיוק אוהבים אותנו, ויש עמים שגם היום, כמו אז, חולמים להשמיד אותנו.
כמו שכתוב:" בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו".
ולכן הקמנו לנו גם צבא: "צבא הגנה לישראל", כי לא עוד הפקר דמינו!
אך המחיר כבד וזאת הסיבה, דוד יעקב, שאולי היום אתם יושבים ביחד, אתה וידידיה, תחת כסא הכבוד, מקומם של צדקנים וצדקניות, כפי שמגיע לכם.
איך אתם מבלים שם למעלה? משחקים שח-מט או אולי שרים זמירות? אולי את הפיוט של רבי אברהם אבן עזרא "צמאה נפשי" ששניכם אהבתם?
דוד יעקב, הגיע הזמן לסיים. אהרן נוסע בעוד כמה שעות ויביא לך את המכתב הזה. אך איך ניתן לסיים: חוששני שהמילים המקובלות " תנוח על משכבך בשלום" לא הולמים לא אותך, לא את עשרות בני משפחתי ולא את מיליוני בני עמי שעלו בעשן השמימה.
לכן, דוד יעקב רק בקשה צנועה לי אליך, וגם אליך ידידיה: שימרו עלינו, שם למעלה, ותהיו מליצי יושר לכל המשפחה ולכל עם ישראל.
אחייניתך
שיינדל סימה בת איטה