אפרת שמעוני טוטיאן, חניכה של ידידיה –
טקס יום הזכרון של שכונת קרית משה

ב"ה. יום הזכרון התשע"ח

ידידיה יקר

חשבתי על זה, שאולי זה היה מעלה חיוך על פניך אם הייתי פותחת עכשיו במילים: "סניף קמ"ש אני נרגש", אפילו שרה אותן, והופכת את המעמד הנורא הזה לקצת מחוייך, עם קריצה, כמו שהיית אתה. במרחק של כמה פסיעות מהאולם הזה ואלף שנות אור גדלנו כאן יחד, אז- היית כל כך גדול ובוגר בעינינו והיום- אתה עלם בן עשרים ואנחנו הגדולים.. באוויר של השכונה באותם הימים עמד אז משהו מיוחד, מין תמהיל נכון ומדוייק של אידיאלים ומעשי שטות, דיונים ברומו של עולם לצד עקיצות ציניות וצחוקים, וזה גם מה שאני זוכרת ממך, ידידיה – בשלישי ושבת, בסיבובים בערבי שבתות ועל הספסלים, במסעות ובמחנות. פשטות עמוקה, השקט שלך שחודר ללב ומלווה בחיוך או בהערה מצחיקה. משהו מהשנים האלה בבני עקיבא נטמע באישיות חזק וחלק ראשוני ממי שאנחנו מונח כאן, בין שני הצריפים האלה בתוך הרבה שמות ופנים- ביניהם גם אתה. היינו ילדים, אבל חיינו הכי ברצינות שאפשר עם שיחות אל תוך הלילה ובירור מעמיק ונוקב של כל מיני סוגיות, וספגנו הכל מכולם וקריית משה הייתה קיבוץ וכולם ידעו שידידיה המתולתל הוא אח של אורית וחגי ורחל ונעמה ולכן גם הוכינו בהלם כשהתבשרנו שאתה אינך. הכרנו עוד לפני שהיה פייסבוק ופלאפון ואת הבשורה הקשה על נפילתך לא קיבלנו בוואטסאפ, וזה מהותי כי זה חלק ממה שהיה לנו איתך- משהו פשוט, תמים, בלי מסכות ותחכום. קשר אנושי. ובל' בשבט עצר העולם מלכת, בדקה ה90 של חגיגות אדר ופורים של כיתה י"ב שלנו. ואתה לוחם בלבנון שנהרג ממש בקרב. ולפני רגע ראינו אותך בשבת ההיא, כשירד שלג, וזרקנו אתה ואני איזה משהו ציני אחד לשני והמשכנו הלאה. ופתאום אתה גיבור. בכיתות שאני מחנכת, ידידיה, אני מביאה בכל יום זיכרון את העיתון מהיום ההוא. ואנחנו קוראים עליך ועל דמותך ועל נסיבות נפילתך. ומולי ילדים, נערים, שומעים איך רצת בין הפצועים תחת אש וטיפלת במסירות עד הפגז ההוא. והם אומרים לי בעיניים נוצצות "וואו, איזה גיבור" ואני רק רוצה לצעוק הוא לא מה-גיבורים האלה, הוא ידידיה גפן, מהשכונה, הבן של אהרון וסימון, הוא היה מדריך שלי בבני עקיבא, היינו צוחקים ביחד.. אבל קולי נאלם. שמונה עשרה שנה ואני לא תופסת את הפער. מתקשה להבין איך כילדים לא שיערנו כמה תעצומות ועומק יש בך, ידידיה. ובעצם הכל מתחבר יחד: הענווה, חוש ההומור המשובח, השקט לצד הפילוסופיה המעמיקה, חומרים של גבורה. גדלנו, ידידיה, אנחנו בני 36 השנה, היית מאמין? ואני סמוכה ובטוחה שכל אחד ואחת מאיתנו נושא את החומרים שלך גם בתוכו, בדי-אן-איי שלנו זורמות גם השנים שבילינו יחד ואולי עכשיו אפשר לסיים ולומר, בלי ציניות: סניף קמ"ש אני נרגש. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.