נדב

בס"ד יום הזכרון תשס"ג
ידידיה כבר לא איתנו.
אני זוכר את היום הנורא בו קיבלתי את הטלפון ממנו חששתי. חשש שמלווה כל חייל, כל אדם, חשש לאבד חבר.
הסתכלתי לשמיים ושאלתי למה, למה דווקא ידידיה. ידידיה היקר, החבר, הטוב, החייכן.
ידידיה- שמו מבטא את מהותו. ידיד האדם באשר הוא, ידיד- יה.
אני זוכר אותו הולך זקוף, בטוח בדרכו, שמח ומתמודד עם קשיים.
אני זוכר מד"סים משותפים בהכנה למכ"ים, ניווטים משותפים, הכנת סקירה על מערכות ישראל. אני זוכר אותו מאוכזב כשלא יצא לקורס מכ"ים. מאוכזב, מתמודד ומתגבר כמו שידע לעשות.
אני זוכר שיחות לתוך הלילה במחסום בגפן, שיחות בהן חשף לפניי ידידיה חלק מעולמו הפנימי, עולם עשיר עולם מורכב. למדתי ממנו הרבה על אנושיות, חיים, אלוהים. באימון בקלע הוא ביקש ממני להעיר אותו לתפילה גם כשההשכמה של מחלקה 1 היתה אחרינו וכשפעם לא הערתי אותו נזף בי וביקש שאתמיד בהשכמות. היו לו כוחות, היתה בו אמינות וכנות. חשוב לו להתפלל, מוותר על שעות שינה. חשוב לעזור לחבר. הופך את העולם כדי לשמחו ועוד ועוד.
הזכרונות שלי מידידיה מעלים בי פשטות, פשטות מורכבת כמוהו. פשטות בהתנהלות חיי היום-יום המבוססת על מחשבה, עומק וטוב לב.
ר' נחמן מברסלב מתפלל "עשה אותי יהודי כשר וגם פשוט ההולך בדרכיך בתמימות"
בעיני ידידיה היה כזה: פשוט ועמוק, פשוט וכשר, פשוט ותמים.
ואני ממשיך לשאול למה, למה דווקא ידידיה.
מתגעגע, נדב.