"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". מן הסתם היו שני סוגים של תורמים, אלה שכולם ראו וצפו בהם, אלו שהכריזו על תרומתם ופרסמו אותה ברבים. מצד שני היו גם כאלו שנתנו בשקט ובחשאי, ששמו את הזהב ואת הכסף ואת הנחושת באישון לילה, שתרמו את הכל לא כי צריך ולא כי זה נכון אלא פשוט סתם ככה כי זה מה שהם הרגישו.
ידידה, אתה היית מהסוג השני, לא עשית עניין מכלום, לא הצהרת שאתה הולך ליחידה קרבית, לא דברת על אידאלים.
אולי לכן אהבנו אותך כל כך. הציניות שלך לא נבעה מכעס ולא נבעה מהתרסה. היא נבעה מענווה עמוקה מאוד. מהבנה שיש יתר מדי צביעות בעולם הזה ושצריך להזהר מדיבורים מיותרים. מהבנה שלדיבורים גבוהים צריך לביות כיסוי ואם אין כיסוי אז עדיף לשתוק.
כל המעמד הנוכחי היה נראה מגוחך בעניך. לא היית רוצה שידברו עליך. בוודאי זה לא היה צנוע בעינייך אם הייתי אומר לך כמה אני וחבריך אוהבים אותך. לכן עדיף שאקצר.
ידידה, אני מבקש ממך שתשגיח על אמא ועל אבא על אחיך ואחיותיך. שתליץ טוב על עם ישראל ושתנוח בשלום.