ידידיה,
הגעת אלינו ממחלקת חובשים, ועם החבר'ה מהר התחברת.
לא זכור לי אף מקרה שבקשתי ממך עזרה ולא עזרת לי.
במסלול תמיד אהבת לעשות מעשי קונדס, ולשגע את המפקדים היה דבר שלא היית מוותר עליו ואף לא לרגע. חבר שעוזר לכולם וחובש מקצועי ומסור שלא הכרתי כמותו.
ב 6.2.2000 יצאת לשרשרת, לרגע נשמע פיצוץ, פיצוץ איום שהחסיר בליבי פעימה. היו שלושה פצועים, ידעתי שהם בידים טובות, לרגע התחילו הנפילות, שמענו צעקות ודיווחים לא מפסיקים בקשר, בלגן שלם, דיווח על עוד פצועים. כח חילוץ יצא ואני הייתי איתו, יצאתי בבטחון מלא למרות שהפצמ"רים לא פסקו, ידעתי – כשאני חובר אליך, הכל יהיה בסדר, אני אפילו לא אצטרך להפעיל שיקול דעת, פשוט לעשות מה שתסביר לי.
הגעתי למקום, הסתכלתי סביב, והתחלתי לטפל ולפנות פצועים.
הרגשתי שמשהו חסר, לא הבנתי למה אני לא שומע אותך, לא רואה אותך.
חג'בי צעק אלי שיש עוד פצוע, מטרים ספורים מאחורי אתה שכבת.
ראיתי אותך. ראיתי, הבנתי, וסרבתי לעכל. לא רציתי להאמין למה שראיתי.
ידידיה, עליך תמיד סמכתי ובשיקול דעתך אף פעם לא הטלתי ספק. לי תמיד היית מודל לחיקוי, הערצתי אותך בתור חובש ובתור בן-אדם. תמיד אותך אהבתי. ואם לזה עוד לא שמת לב, אז זה הזמן שתדע.
זכרונך חרוט במוחי לעד. אזכור אותך, אחי.